קוטזי הוא סופר נהדר, באמת שנהדר, ספרי הפרוזה שלו מטלטלים ממש, מעוררים מחשבה וחלקם מוציאים אותך אדם אחר לאחר קריאתם ולא סתם הוא זכה בפרס נובל לספרות.
אני מתבונן שונה על ספרי חלופת המכתבים שלו כי בעיני לא כל סופר טוב הוא בהכרח טוב יותר בז'אנרים אחרים.
חלופת המכתבים שלו עם פול אוסטר היתה מעניינת אבל לא מעבר לכך וחלופת המכתבים שלו עם הפסיכולוגית ארבלה קורץ מנסה להביא משהו שונה בניסיון לחבר בין עולם הספרות לעולם הטיפול הפסיכולוגי ביחיד ובקבוצה ולהראות את השוני והדמיון בין העולמות שהרבה מהם עוסקים בנפש האדם.
רוב הדיון בין קורץ לקוטזי עוסק בתפיסת האמת והבדיון בספרות ובטיפול הפסיכולוגי, האם אמת היא משהו סובייקטיבי או לא האם היא זמנית ומשתנה או שצריך להסתכל עליה אחרת וההבדל בין התפיסה שלה בספרות הבדיונית מול הטיפול.
הספר עוסק גם בנושא הזכרון ובנושאים רבים אחרים חלקם מעניינים יותר וחלקם מעניינים פחות.
הספר בעיני ערוך בצורה קצת בעייתית כי הוא התיש אותי, נראה שהרבה מהדיון מתאים לאנשי מקצוע בתחום הטיפול ופחות לקורא הרנדומלי שמחפש ספר מעשיר ידע.
חלופת מכתבים היא בעיני ז'אנר בעייתי ומעט מאוד ספרים מז'אנר זה הצליחו לעניין אותי לכל אורכו.
נראה שקורץ מושכת הרבה יותר לכיוון הטיפול והספר מתמקד בזה ופחות בספרות וזה שיח אינטלקטואלי כבד ולא מאוד מעניין לכל אורכו.
אני אוהב את קוטזי אבל כאן איכויותיו כסופר מן הסתם לא באים לידי ביטוי ואם חלופת המכתבים שלו עם אוסטר היתה יותר פתוחה ומעניינת ונתנה ביטוי לנושאים רבים אז כאן יש בהחלט מיקוד בנושא הטיפול מה שמגביל את הספר הזה לאנשי מקצוע טיפוליים.
לא התחברתי אליו לצערי.