קואטס פחד כילד ועדיין פוחד
הפחד מוביל אותו, מנתב את חייו וניתב אותם בילדותו כנער שחור בעולם לבן.
קואטס כותב את הספר הזה לבנו המתבגר, מספר לו את תהליך התבגרותו והשתנותו כאדם בחברה בה הוא הרגיש תמיד כאיום על החברה, כמנודה, כעבריין פוטנציאלי.
הוא מדבר על תהליך ההשרדות בשכונות, על בתי הספר כמקום מסרס ואנטי מוסרי.
הזעם והפחד, אלו מילות המפתח בספר זה, הפחד מוביל לזעם וזה יוצר לופ שלא נותן מנוח.
אמריקה לא התנתקה מעברה הכואב, שנים לאחר סיום העבדות, במאה ה21 קואטס רואה את היחס לשחורים ומביע את זעמו וכאבו.
קואטס לא רואה שינוי וזה לא ספר שמבשר תקווה לעתיד טוב יותר אולי כי האנושות לא תשתנה לעולם.
אבל מעבר לכך שזה ספר חזק ועוצמתי במסריו אני מזהה לא מעט דמגוגיה והדיכוטומיות של קואטס מהמקום בו הוא בא הזכירה לי קצת את התחושה של בני עדות המזרח כאן לעומת האשכנזים וכמו שכאן יש נטיה להגזמה ולסטטיסטיקות לא נכונות כך גם מתקבלת התחושה מספרו של קואטס.
אני לא מתווכח עם כאבו כאדם שחור בחברה שרובה לבנה אבל אני כן חושב שיש כאן הפרזה רבה ושנאה שמובילה לשנאה שמובילה לשנאה ויוצרת מן לופ שאין לו סוף ולא תקוה.
החברה האמריקאית דרך עיניו של גבר שחור מתוסכל וכואב מובנת ועוצמתית.
כתיבתו של קואטס איכותית וזה ספר מצוין שכתוב ברמה גבוהה מאוד ומתורגם היטב ולכן כדאי מאוד לקרוא אותו ועם זאת יש בו דמגוגיה רבה וצריך לקחת את הנתונים בעירבון מוגבל.
אני מעדיף לקחת מספר זה את החוויה של המחבר כגבר שחור בעולם לבן ולנסות לחשוב שונה ממנו על כך שאולי יש סיכוי לחברה טובה יותר.
ספר חשוב.