צד מערב / יצחק לאור
אפיק, ספרות ישראלית
277 עמודים

זה הספר השני של יצחק לאור שאני קורא, הראשון היה פרוזה וזהו ספר מסות. אני מודה שכתיבתו של לאור מסקרנת אותי ודווקא את הפרוזה שלו אהבתי יותר.
הנושא שמקיף את כל המסות בספר זה עוסר בפרובינציאליות שלנו, המרחק בין השאיפה למערביות בעוד שאנחנו חיים כאן, בתרבות המזרח תיכונית ומנסים מצד אחד להתקרב למערב ולנסות להידמות לה בכל דרך ומצד שני לנסות באותה המידה למצוא את מקומנו כאן במזרח התיכון.
הניסיון להכחיש את היותנו כאן בפרובינציה הזאת ולחפש את המהות האירופאית/ אמריקאית היא סוג של קונפליקט.
לאור מנסה להמחיש לנו את הקונפליקט הזה דרך חיפוש בתרבות ובגיבורי התרבות שלנו.
לאור במסות הראשונות קורא בשירתם של דוד אבידן, נתן זך, דליה רביקוביץ ומאיר ויזלטיר ומחפש בשירתם את החיפוש אחר הבריחה מהפרובינציאליות והשאיפה למערביות, במסה אחרת הוא קורא בקומדיות של חנוך לוין ומצד שני מביא לנו ניתוח של הסרט "מציצים" של אורי זהר בו הוא מוצא נקודת דמיון בין הקריאה במחזותיו של לוין לסרטי זהר ובעיקר מציצים בהכחשה להיותנו כאן במזרח התיכון והשאיפה למשהו אחר.
לאור גם מנתח בצורה מפורטת את ספרו של עמוס עוז "סיפור על אהבה וחושך והנסיון שלו להראות שהוא חלק מתרבות המערב, כותב מסה על השואה והתפקיד שהיא ממלאת באירופה ומסיים במסה שמדברת על פייר פאולו פאזוליני ועל המרחק בין אירופה ללא אירופה כפי שהיא משתקפת ביצירותיו.
לאור כותב בשפה גבוהה ויצירותיו לא מיועדות לטעמי לכל אחד, הכתיבה מאוד מתאימה לאנשים שעוסקים בספרות או ניתוח יצירות או מכירים היטב את שירה ותרבות פופולרית ברמה היותר מעמיקה שלה.
לי אישית יש בעיה עם זה כי יש בכתיבתו של לאור משהו מאוד מתנשא ולא קריא וזה כאילו הוא אומר, אני לא כותב לכולם, ואני לא מתחבר לכתיבה כזו.
אני אוהב כתיבה ברורה ובהירה יותר, נעימה ומחברת יותר ופחות אליטיסטית.
כן, אני יודע שהמילה הזו יצאה מהקשרה בשנים האחרונות לא מעט אבל זו התחושה שלי כשאני קורא מהמסות של לאור.
ניתוחים מעניינים בסך הכל אבל מורכבים מאוד ולא נוחים לקריאה.
זו דעתי.