כשקיבלתי את הספר הזה לכדה אותי הכריכה שלו בצורה מרתקת.
יש בה משהו חשוף, לא נעים, מרתיע.
סימן על עור מזכיר לי משהו כואב, טראומתי, מעיק.
אחרי שקראתי במה מדובר מסתבר שאכן זה סימן אבל סימן של ריצ'רץ על עור.
ניסיתי לפענח את זה והרי מה ריצ'רץ' עושה? מחבר בין שני חלקי והופך אותם לאחד שלם.
כשהריצ'רץ' נעלם החיבור נעלם ולפעמים הזכרון היחיד זה הסימן שהוא משאיר על העור כשהוא הדוק מדי לגוף.
המרחק בין ההידוק הזה של הריצ'רץ' לבין הסימן שהוא משאיר הוא עצום כי בסופו של דבר מה שנשאר לנו זה רק זכרון ממשהו שהיה פעם משפחה, סימן כואב או פשוט סימן שמזכיר.
זה מה שהריצ'רץ' סימן עבורי, זכרון.
אני יודע מה זה זכרון, עשרים שנה לאחר מות אימי חזרתי לגור בבית שבו נולדתי למשך חמש שנים, טיילתי בחדרים ונזכרתי בילדות שלי וכך גם כשאני חוזר לקיבוץ שבו גדלתי כילד חוץ לאחר שעזבתי את בת ים ואני מלא זכרונות, געגועים, כאבים וחוויות רגשיות אחרות.
קולום טובין בכשרון רב מביא לנו באוסף סיפורים נפלא זה את מהות המשפחה בעיניו או את מהות הזכרון של מהי משפחה, מה משפחה היתה יכולה להיות ומה משפחה אולי צריכה להיות אבל בעיקר זכרונות, וגעגועים למה שפעם היה ואולי גם לא יחזור יותר.
קולום טובין לא מרחם על הקורא, הוא נע בין סיפורים עדינים ורכים שיש בהם זכרון וגעגוע לבין סיפורים חדים, מיניים ובוטים מאוד שבהם יש מערכת יחסים הומו אירוטית בוטה מאוד וישירה מאוד.
אני אוהב טקסטים ישירים ויש בזה משהו מאוד מרתק בעיני.
טובין נע בעולם בסיפוריו, ניו יורק, ברצלונה, דבלין כמובן ועוד ומראה לנו את האוניברסליות שבגעגוע ואת החיבור האנושי של בני אדם שכמהים למקום החם והמחבק בצורות שונות.
כל הסיפורים טובים בעיני בספר הזה אם כי לא כולם קלים לעיכול ובעיקר הקטעים המיניים וחשוב לי לציין זאת בפני הקוראים העתידיים של ספר זה ועם זאת אלו קטעים חזקים מאוד וזהו אוסף סיפורים מרתק ביותר של סופר מוכשר.
מומלץ בחום.