ג'ק לונדון הרבה לעסוק בהתמודדות האדם עם איתני הטבע, לא מעט הוא חושף את חולשתו של האדם ואת כוחו של הטבע. אני אוהב את לונדון, הוא כותב ברור מאוד וחי את כתיבתו, גם כהרפתקן בעצמו שחווה חוויות אלו ואחרות במרחבי אלסקה, חווה את כוחו של הטבע, קטנותו של האדם, תאוות הבצע שלו.
לפעמים נדמה שלונדון אפילו מחיה מחדש את הכתיבה של התקופה הרומנטית.
כאן לונדון בעצם מביא לנו שתי גרסאות לאותו סיפור שנקרא "להבעיר מדורה"
מדובר בסיפור קצר שממחיש את כוחו של הטבע מול נסיונו של האדם להתגבר עליו באמצעים העומדים לרשותו.
בשתי הסיפורים הבסיס דומה. אדם מנסה לשרוד בקור ובשלג באמצעות הדלקת אש, בגרסה הראשונה האדם לבד מתמודד עם אתגרי הטבע ובסופו של דבר אף מצליח לשרוד וזו הגרסה הקצרה יותר.
הגרסה השניה והמופתית לטעמי האדם לא לבד, לצידו נמצא כלב שיש לו סימבוליות חשובה מאוד הכלב מתבונן בנסיונות האדם, לכלב חושי השרדות חדים יותר, הוא חש את הטבע, חלק ממנו, יודע להתמזג בו.
האדם מתקשה הרבה יותר, הוא נאבק באיתני הטבע, חלש מולו, מתקשה להתמודד איתו.
לונדון מראה לנו את הניגוד של האדם כיחיד מול האדם כקולקטיב.
כיחיד האדם מול הטבע חלש ונרפה אבל האדם כקהילה, בקבוצה חזק יותר מאוחד יותר ואף הרסני יותר.
לונדון מדבר בשתי קטעים אלו על האדם הבודד.
האחרית הדבר המעניינת של יוחאי ג'רפי מודגש סיפורו של לונדון וזו אחרית דבר מעניינת ומקיפה ומומלץ לא לפסוח עליה.
נהניתי מקריאת עוד סיפור חשוב ונפלא של ג'ק לונדון.