מכל האוסף הנכבד הזה היחיד שלא הכרתי לפני היה גארנט קדוגן והאמת היא שהחיבור שלו היה הכי חזק בעיני, הכי ברור והכי נוקב.
קדוגן מדבר על הקושי בשוטטות ברחובות ערים בארצות הברית כשאתה שחור, החשד הטבעי כמעט, הסכנה שתעצר הפחד של אנשים מסביבך והוא מתאר את השוטטות כמשהו מגביל מאוד עקב גזענות שהיא לחלוטין לא סמויה. קדוגן פותח בפנינו צוהר לעולמו של אדם שחור בעולם של שנאה ופחד.
השוטטות אצלו מתארת מציאות לא נעימה אבל השוטטות, החיפוש, ההתבוננות היא חוויה שונה מאדם לאדם.
אוסף הכותבים הנכבד שבספר הזה לא יכול לאכזב, אתה לא יכול להתאכזב כשמביאים לך בספר אחד את וירג'יניה וולף, הנרי דייויד ת'ורו,וולטר בנימין, רוברט לואי סטיבנסון וגי דה מופסאן.
כל אחד מהם מביא כאן מעין מסה קצרה, חיבור על חוויה, חוויה של המרחב שמסביבנו או המרחב מסביבו של כל אחד מהכותבים בזמנו, בתקופתו, במרחב העירוני או הכפרי שלו.
סטיבנסון מדבר על אהבה ומנסה לפענח את המילה הזו כמו גם את דעתו על מוסד הנישואין, וולף מחפשת עפרון ברחבי לונדון ותוך כדי כך מביאה לנו את חוויותיה מהשיטוט העירוני, קצת הזכיר לי את דיקנס והשיטוט העירוני שלו.
בנימין מביא לנו רשמים ומחשבות קצרות משיטוט עירוני וזה מעניין בשל המשפטים הקצרים, כמו הבזקי מחשבות חולפות שמיד נרשמו על הנייר.
מופסאן יוצא אל המרחב של הים כדי להתנתק מפאריס בדרכו לאיטליה וכל אחד מהכותבים מחבר אותנו לעולמו ולמרחב המקיף אותנו אם זה בין ביתנו עם המקום הזוגי האינטימי ואם זה ברחבי העיר או חיפוש אחר חירות וניתוק מהעיר או מרחבי הים.
זה ספר מומלץ עם הרבה תובנות שכל אחד יכול למצוא את מה שנכון עבורו.
מאוד אהבתי.