תמרורות, פמיניזם ומרחב בישראל

854בעריכת טולה תמיר
הוצאת חרגול / הוצאת מודן
235 עמודים

מהו פמיניזם במרחב? האם המרחב והוא יכול להיות ברחוב או בין קירות הבית מאפשר לנשים להרגיש נוח או שהמרחב גברי ומגביל נשים, מעורר תחושת חוסר ביטחון ואם כן איך אפשר לשנות זאת?
אלו חלק מהשאלות שעולות בספר זה שהוא למעשה אסופת מאמרים שכולן נכתבו על ידי נשים.
12 מאמרים כתובים והנוספים באים מתחום האמנות כאשר אליהם אתייחס תחילה.
אחת השאלות שעולות בספר זה האם יש ייצוג נשי בתמרורים או שהייצוג ה"גברי" גורם לתחושות חוסר נוחות והאם שינוי גרפי כן יגרום לתחושות יותר נוחות.
המעצבת מיכל סהר יצרה מערכת תמרורים חילופית שבה הנשיות מקבלת יותר במה.
כנושא מחקר עיצובי זה מעניין ומבחינתי הביצוע פחות נכון כי אישה לא צריכה להיות מיוצגת על ידי שמלה או קוקו במקום ראש עגול.
פחות אהבתי את ההתעסקות בנושא התמרורים שהעיקריים שבהם גנריים ונייטרליים אבל כנושא מחקר זה מעניין.
העבודה השניה בספר זה זו סדרת צילומים שבהם נשים מצולמות בפוזיציה פרונטלית ונייטרלית בפעולה של ריקון בקבוק שנמצא מתחת לחצאית מה שנדמה כפעולת הטלת מימיהן, או לחילופין ירידת מים המבשרת לידה, יש כאן את תחושת חוסר השליטה שנוגדת את פעולת ההשתנה על ידי הגבר בעמידה שבשליטה מלאה, זו עבודה מעניינת ומעוררת מחשבה ובעיקר גרמה לי לאי נוחות.
שאר המאמרים נכתבו על ידי נשים שונות חלקן אדריכליות ועוסקות בבעייתיות של נשים במרחב ודרכי פתרונות שונים.
חלק מהמאמרים מעניינים יותר וחלקם פחות.
אישית אני חושב שזה ספר עיון מעורר מחשבה אך המאמרים לא אחידים באיכותם.
מצד שני הוא עורר בי מחשבה לגבי תחושות חוסר הביטחון של נשים במרחב דבר שאני כגבר עשוי להתקשות בהבנתו כי איני אישה ואיני נתקל במצוקות האלו ומבחינתי מה שמוכר וידוע נוח יותר או פחות אבל אישה חשה את הדברים אחרת.
ספר עיון מעניין ומעורר מחשבה אם כי לטעמי אקדמי מדי ודידקטי מדי.
יכול לעורר דיונים רבים ושאלות רבות וזה חשוב ונכון.
בסך הכל ספר עיון מעניין למרות החסרונות שציינתי.

חוש המאבק / מישל וולבק

חוש המאבק / מישל וולבק
הוצאת בבל
116 עמודים
מצרפתית: רותם עטר ושרון רוטברד

אני אוהב את ספריו של וולבק, אני אוהב את ההעזה שלו, את החתרנות שלו, את ההליכה נגד הזרם בכתיבתו וגם את החוש הנבואי שלו.
החלקיקים האלמנטריים וגם כניעה הם שני ספרים שגרמו לי למחשבות רבות.
וולבק הוא סופר חברתי בעיני שלא פוחד לשחוט פרות קדושות ולומר את דעתו על נושאים מעוררי מחלוקת שקשורים באופן ישיר לצרפת מולדתו ולאירופה וגם לתהליכים בעולם כולו.
הישירות והבוטות שלו בכתיבה פרוזאית פחות בולטת בשירה שלו וכמה שאני אוהב את הרומנים שלו בעיני אהבת יותר את ספר השירה שלו שאותו אני סוקר כרגע.
בספר השירה חוש המאבק נוגע וולבק באותם נושאים שהעסיקו אותו כסופר.
העירוניות והתעשייה, הפועל והאדם הפשוט, מיניות ומחזוריות החיים, החיבור בין הטבע לאורבניות, כל הנושאים האלו ועוד וולבק עוסק בהם.
אני מתאר לעצמי שקשה מאוד לתרגם שירה אבל ככל הנראה המתרגמים עשו כאן עבודה טובה.
וולבק מלנכולי מאוד, ממורמר, מראה לנו את הצדדים האפלים שבמין האנושי, החייתיים, טוען שצריך לקום ולהאבק נגד כל מה שרע ומדכא בחברה האנושית.

"בין שדות המרעה ויערות האשור
בין הבנינים ושלטי הפרסומת
אנו חווים רגע טהור של אמת:
העולם ישנו וכפי שהוא נראה בברור.

גופם של בני האדם פריק
הגוף המאוחה לא נועד לשרידה
לבדם בתאיהם האטומים בקפידה
הם ממתינים למעוף, לקריאת הריק."

הוא כותב מתוך התחבורה הציבורית, שם הוא צופה באנשים, שם עולות לו המחשבות על חרות, על מחזוריות, על האנושות.

"במטרו הכמעט מיותם
אנשים חצי מוגזים
אני משתעשע במשחק מטומטם
עם סיכונים גנוזים

לפתע מכות בי מחשבות
על חירות צרופה
אני חולף על פני התחנות השלוות
בלי לחשוב על החלפה

במונפראנס אני מתעורר
ליד מועדון סאונה,
העולם למקומו חוזר;
אני חש עצבות משונה."

המסע של הקורא בספר השירה של וולבק מזכיר הרבה מהטקסטים שהוא כותב בספריו.
המלנכוליות הזו היא חלק מאישיותו של וולבק וזה אחד הדברים שהופכים אותו לכותב כה מוכשר בין אם פרוזה או בין אם בשירה.
ספר שירה מרתק ומומלץ.

 sens du combat front

אל אימי / ניצה אייל

אל אמי / ניצה אייל
הקיבוץ המאוחד, סדרת אדום דק
93 עמודים

סדרת אדום של הקיבוץ המאוחד מעבר לכריכות הקרטון המעוצבות והייחודיות שנותנות תחושה של סדרה היא סדרה איכותית בתכנים המגוונים שלה ומביאה לקוראים שלל תכנים ספרותיים טובים בין אם ספרי הגות מעניינים ובין אם פרוזות טובות.
גם הממואר הזה של ניצה אייל הוא ספר מעניין ומרגש.
93 עמודים בסך הכל שבהם המחברת מכניסה אותנו לעולמה ולפרידה מאימה, תהליך שנע אחורה בזמן ומתחיל תשעה חודשים לאחר מות אימה.
ספרים על פרידה מבני משפחה נוגעים לי במיוחד עקב כך שגם אני כותב בימים אלו ספר פרידה מאימי אבל מעבר לכך החוסר בנוכחותה של אימי בחיי השפיע אז ומשפיע גם 35 שנה לאחר מותה.
המחברת חיה עם אימה חיים שלמים, היא זכתה לראות את נכדיה ועדיין זה לא מקל על הכאב של פרידה מאדם אהוב.
סיימתי את הספר הזה בשעה אבל הוא נגע בי.
אם רוצים לנסות להבין את הספר כמעט ללא מילים צריך רק להתבונן בכריכה המלנכולית.
מעבר לגוון הצהבהב שמזכיר משהו ישן כל הכריכה עצמה משדרת עצבות ובדידות.
משהו חסר שם, בכלוב הריק, בפרחים הנובלים, במשקפיים היתומות, חסר נוכחות של חיים וזה מורגש ועל זה בדיוק מדבר הממואר הזה, אותה נוכחות שהיתה קיימת הלכה ואיננה וחסרונה מורגש.
93 עמודים של זכרון ממה שהיה פעם, הלווי והפרידה בבית החולים, הניסיון לדלות שברי זכרונות אחרונים שילוו את המחברת הלאה בחייה ועדיין אותה תחושת יתמות ועצב שהכריכה מעבירה ומשפיעה על כל הספר וכל מי שפותח אותו.
קצר ומרגש מאוד.
עלי בוודאי בגלל הסיפור האישי שלי.

 6329_M

איך להיות לבד / ג'ונתן פראנזן

איך להיות לבד / ג'ונתן פראנזן
הוצאת עם עובד, ספריית אופקים
214 עמודים
מאנגלית: מרינה גרוס לרנר

כואב לי לומר זאת אבל עדיין לא קראתי אף פרוזה של פראנזן, ומחכים לי 3 ספרים שלו בספרייתי הביתית אבל עקב סיבות שונות ותירוצים שונים לא הגעתי אליו עדיין.
כשקיבלתי את ספר המסות הזה החלטתי שהגיע הזמן לקרוא משהו מפראנזן וגיליתי מעבר לכותב מבריק, גילית אדם אכפתי ורגיש לסביבתו ולעולם בו הוא חי.
כמעט כל המסות של פראנזן בספר זה מעניינים מאוד אבל לא רק בגלל הנושאים בהם הוא בחר לעסוק אלא בגלל הדרך שבה הוא ניגש לנושאים האלו.
פראנזן לא חושש להתחיל את אסופת המסות האלו דווקא בנושא אישי, סיפור גסיסתו של אביו מאלצהיימר ובעצם מכאן המחבר מתחיל לדבר במאמרים השונים על נושאים חברתיים חשובים.
מן הסתם פראנזן נוגע הרבה בתחום הספרות ובעיקר בספרות האמריקאית ומנסה למצוא את עצמו כסופר בעולם טכנולוגי מתפתח (רוב המאמרים נכתבו בסוף שנות התשעים, לפני עידן הסמארטפונים).
הקוראים הישראלים יכולים להזדהות עם לא מעט מהטקסטים שפראנזן כותב כמו ההתעסקות שלו עם הרפורמות בשירותי הדואר או על נזקי העישון, הנושאים הם נושאים אוניברסליים וגם אם הוא מתייחס בעיקר לנעשה במדינתו ארצות הברית אפשר לקחת זאת לכל מקום בעולם.
מאוד התחברתי לכתיבתו המסאית של פראנזן שהיא חדה, נוקבת, כנה ומלאת תבונה חברתית ורגישות גדולה.
הוא כותב בחן רב וכתיבתו שופעת אינטיליגנציה וכישרון בדרך הביטוי שלו.
קשה להמליץ על מאמר מסוים בספר כי כולם מעניינים, תמציתיים ונוקבים אבל אם צריך בכל זאת אני חושב שהמאמר "למה לטרוח" בה הוא דן על מעמד הספרות בארצות הברית הוא מאמר מרתק במיוחד.
מומלץ בחום רב.

 עטיפה_-_איך_להיות_לבד(2)

דג המחשבה / הילית חמו מאיר

דג המחשבה / הילית חמו מאיר
הוצאת הכורסא
103 עמודים

מעטים ספרי השירה שתופסים אותי מההתחלה, אני מודה שהספר הזה לכד אותי ברשתו.
כרגיל כשאני מדבר על ספר שירה אתחיל דווקא מהכריכה, מצד אחד מינימליסטית עם איור מרכזי אבל איור שמחבר אותנו מאוד לתכנים של הספר.
אישה חצי עירומה מסביבה זנב לוייתן, פרח, דג ומים סוערים, איור נפלא של שרית עברני.
בסופו של דבר זהו ספר מאוד נשי, מאוד עמוק בתכניו ומאוד מחובר לנשיותה של המשוררת, יש בו משהו לא מפוענח מצד אחד כי צריך לקרוא בו יותר מקריאה אחת בעיקר בפואמות המורכבות והמרתקות אבל הוא שואב אותך, שיריה של חמו-מאיר כל כך יפים, המטאפורות כל כך אניגמטיות ולא צפויות וזה יותר שירים מורכבים ואיכותיים מאוד בעיני.
אני אתחיל דווקא מההתחלה כי משהו בשירים הראשונים הקצרים יותר לכד אותי.
כבר בשיר הראשון כפי שכתוב בכריכה האחורית המשוררת מכניסה אותנו לחלק ממטרותיה בספר זה, מהפכה שהיא רוצה לחולל.
אבל מהפכה במי? בקורא? בה עצמה? בין קיר לקיר היא כותבת אבל קירים נועדו לשבירה ואין קיר בלתי חדיר והמשוררת שוברת קירות בספר זה בעיני.
לאחר מכן מגיעים הלווייתנים

"רגלי בתוך המים,
שני לויתנים לבנים,
והם תולים בי עיניהם
כמו מבקשים לומר
הביטי בני –
אין זה אלא
הבשר"

לויתן היא אחת החיות האהובות עלי אבל מעבר לזה שהיא אהובה עלי הלויתן לפי השמאנים מעורר השראה יצירתית עמוקה ומוסיף צבע ואור לחיי מי שבוחר בו.
הלויתנים מסמלים גם איפוק, צניעות ואף התחדשות.
יונה חי בבטן הלויתן במשך שלושה ימים עד שהוקא ממנה.
הוא נולד וקם מחדש לתחיה.
כאשר אנו צוללים את תוך עצמנו היצירתיות שאנו מעוררים יכולה להביא להתחדשות.
הלויתן מסמל גם את כוחו של השיר ולמעשה אם קוראים את הפסקה שכתבתי על הלויתן אפשר להבין את כוחו לא רק של השיר אלא את כוחו של ספר השירה הנהדר הזה.
הילית חמו-מאיר מתכתבת עם משוררים שליוו אותה ודרך השירים שלה היא מנהלת דיאלוג עם זלדה, דליה רביקוביץ, אמילי דיקנסון ועוד, ומאוד אהבתי את הדיאלוג הזה בין המשוררת לבין אותן משוררות שהיוו השראה עמוקה לספר זה.
גם הפואמות הארוכות והמורכבות "השכם בבוקר" ו "פתח לי חלון"
עשירות מאוד ועמוקות מאוד ואצטרך קריאה נוספת על מנת להבין אותם ולהכיל אותם.
ספר השירים הזה נוגע וחודר ומעבר לנוגע וחודר הוא מחבר אותנו לעולמה הפנימי של המשוררת, לנשיותה של המשוררת בכל רמ"ח אבריה.
ספר שהוא מסע, פנימה והחוצה, לאורך ולרוחב והעושר הספרותי הוא בעיני מאוד מיוחד.
ספר שירה נפלא ומומלץ.

"אני שפויה כבול עץ,
אמא לשלושה.
בצפיה לאור ירוק
ברמזורים.

אם אהיה מאושרת פתאום
באמצע הרחוב,
לבי יתפוצץ לאלפי הדברים
שלא הספקתי"

 126500000200b

המקום המסוכן ביותר בעולם / לינדזי לי ג'ונסון

המקום המסוכן ביותר בעולם / לינדזי לי ג'ונסון
הוצאת הכורסא
350 עמוד
מאנגלית: ענבל שגיב נקדימון

גילוי נאות, אני מורה ואני עובד עם בני נוער.
לא רק שאני עובד עם בני נוער אני מכיר היטב את הרשת החברתית ומודע היטב לסכנות הטמונות בה ובכלל ליכולת של בני הנוער להתמודד או לא להתמודד עם קשיים חברתיים מסוגים שונים.
המחברת היא אשת חינוך וזה ניכר היטב בטקסט, זה לא אומר שזה בהכרח רע אלא שאשת חינוך מכירה היטב את מושא הכתיבה שלה שזה בני הנוער והתמודדותם עם קשיים שונים.
למעשה הספר נפתח בהתאבדות של נער כתוצאה מהצקה ברשת החברתית.
טריסטן בלוך שלח מכתב עם ביטוי רגשי כלפי נערה מסוימת בבית ספרו ולא ידע את ההשלכות שיהיו לכך כי ברגע שזה יצא מידי הנערה והופץ נגזר גורלו של הנער.
טריסטן לא יכל לסבול את הנידוי וההתבדחויות על חשבונו וקפץ אל מותו מגשר הזהב.
בספר זה מדובר בילדי שמנת, ילדים שיש להם הכל בתיכון שנמצא במיל ואלי אך מעמדם הכלכלי לא מונע מהם להתמודד עם מה שכל בני נוער מתמודדים איתם וזה מקומם בחברה, הרצון לשייכות ולפעמים גם על חשבון חלשים יותר.
אל תוך הטראומה של ההתאבדות והמטען שסוחבים איתם הילדים שאחראים בעקיפין לכך נכנסת מורה צעירה שמנסה להגיע אל התלמידים ולאט לאט נחשפת לעולמם המורכב והלא פשוט.
זה לא רק הרשתות החברתיות שגורמות נזק אלא הרצון להיות חלק מקבוצת הובלה והרצון להעז ולעשות דברים ותוך כדי כך גם לקבל את תשומת הלב שחסרה להם בבית.
למרות שאלו ילדים שלא חסר להם כלום בסופו של דבר יש הרבה צרכים רגשיים שחלקם לא מקבלים בבית מסיבות כאלו ואחרות.
ישנה גם התמודדות עם מורה נצלן ואינטרסנט וחברה נוקשה ותובענית ולמעשה כל אלו לא ייחודיים למיל ואלי ואפשר למצוא אותם בכל חברה שבה ישנם בני נוער.
הנערה שקיבלה את המכתב מאותו טריסטן נושאת עימה לאורך השנים הרבה מאוד רגשות אשם וכאב וקשה לה להתנתק מכך.
הבריונות ברשת החברתית מגיעה לשיאים לקראת סוף הספר אבל הקוראים יבינו אותו לבד.
חשוב לציין שאיני יודע איך קיטלגו את הספר הזה אך לטעמי הוא ספר שיש בו ערך מוסף גדול ואנשי חינוך צריכים להיחשף אליו ועל אחת כמה וכמה ילדים והוא לחלוטין לא ספר שמיועד לנוער בלבד.
חששתי מדידקטיות יתר אך לשמחתי זה לא קיים בספר זה ונהניתי מקריאתו
זה ספר שמכניס אותנו לתוך עולמם של בני הנוער וגם לתוך עולמם של מי שמלווים את בני הנוער בדרכם לבגרות ושינוי.
ספר מעניין וכתוב היטב.

 126500000187b

הבז / ג. א. בייקר

הבז / ג'. א. בייקר
הוצאת כרמל
239 עמודים
מאנגלית: עודד וולקשטיין
אחרית דבר: עידן לנדאו
איורים: יעל גזית

בצעירותי בקיבוץ הצטרפתי לחוג צפרות, התחמשתי במשקפת, מגדיר ציפורים והמון אנרגיה טובה.
יצאנו לשדות, לשמורת החולה, צפינו בציפורים, בנדידה שלהם, בציפורי השיר, למדנו לזהות עופות דורסים לפי צורת הכנפיים והזנב כשהם דואים באויר, למדנו לזהות ציפורי שיר לפי צורת המקור, צבעם וגודלם ובעיקר למדנו להקשיב.
אמנות ההקשבה והיכולת שלך להיות דרוך כל הזמן, שקט, מוכן לכל דבר ולכל אירוע, לחכות לרגע הנכון שבו השלך אולי יצלול לכיוון המים ויתפוס דג ואתה תהיה שם, או שעיט השמש ירחף ממש מעליך, או לראות את השלדג ברגע הצלילה ועוד ועוד.
מי שלא היה חלק מאירוע כזה לא יכול להבין כמה זה מרגש.
אמנות ההקשבה לטבע מכריחה אותך להיות חלק מהטבע, להרגיש אותו, להתמזג איתו.
נדירים הספרים שאתה לוקח אתך לדרך ונדירים עוד יותר הספרים שמשנים אותך, שגורמים לך לחשוב שוב על כל מה שהכרת.
אני בספק גדול אם כל אדם שקרא את הספר הנפלא הזה של בייקר לא התבונן על הטבע אחרת לאחר קריאתו.
בייקר בכתיבתו המהפנטת מכריח אותך ומלמד אותך להיות קשוב יותר לטבע, לזהות דברים שלא שמת לב אליהם קודם.
ומה שמדהים יותר מכל בספר זה זו האותנטיות.
כל יום במשך כמה שנים יוצא בייקר אל השטחים הפתוחים שליד ביתו באנגליה, ברגל או באופניים ומחפש אחר בז, עוקב אחריו ומתעד אותו.
למעשה הספר מתנהל כיומן, יומן שבו בייקר מתעד כל דבר שהוא רואה או חש בדרך, כל אירוע שקשור לציפורים שמקיפים אותו, הטבע שמקיף אותו והבז שמרחף כל הזמן בגופו או ברוחו ומחשבתו של בייקר.
למעשה הספר לכאורה מתחיל בתיאור יבש של הבז ואורחות חייו.
תיאור ענייני של צפר שיוצא לפגוש את מושא המחקר שלו.
מכאן הספר מתחיל להתפתח ליומן אישי מרתק ומסעיר של המפגש בין האדם לטבע.
אבל בייקר ואני לא יודע אם הוא התכוון לכך או לא יצר שפה מרתקת של התבוננות בטבע.
שפה שמחברת בין התיעודי לפיוטי.
תיאוריו את הבז במרדף אחר הציד שלו ובדרך שבה הוא מתבונן בטבע היא נפלאה.
זה כביכול יומן שגרתי אבל הוא ממש לא.
הוא מסעיר ומרתק, הוא מותח ומפעים.
נדמה כאילו אנחנו חיים את העולם שבו בייקר מטייל, נמצאים איתו בשדות, חיים את הטבע איתו ביחד.
לפעמים בייקר מגיע לדיוק בתיאור שזה פשוט מדהים.
הכתיבה כל כך ציורית.
מעבר לכך אפשר כל כך ללמוד על הטבע וחיי הטבע הנהדרים והססגוניים באיזור האגמים של אנגליה
כמות הציפורים הרבות וחיות הבר היא מדהימה.
בייקר חי את הטבע וחי את מושא מחקרו, הוא טועם מהציד של הבז והוא מחובר אליו כאילו הבז הוא חלק ממנו.
העיסוק המתמיד בספר זה בין החיים למוות לא מרפה מהמחבר וגם לא מרפה מהקורא.
הבז ציד וטרפו מרחף כל הזמן מסביבו, אנחנו חשים את הפחד של הציפורים מפני הטורף האכזרי והיפה כל כך, חשים את האוירה יחד עם המחבר.
הספר הזה פועל כמעט על כל החושים, החיבור עם הבז והמחבר מגיע בסוף הספר לרגע דרמטי במיוחד שהופך את הספר הזה ליצירה בלתי נשכחת.
זהו ללא ספק הספר הכי יפה שקראתי בשנים האחרונות.
לא בהכרח הכי טוב אבל בהחלט הכי יפה.
מה שמוסיף ליופי של הספר זה התרגום הנפלא של עודד וולקשטיין שהיטיב לדייק גם בשמות הציפורים והצליח לחבר את הקורא בעברית לשפה הפיוטית הנפלאה של בייקר.
תוסיפו לכך את העימוד המעניין של הטקסט בספר שמשאיר מקום לאיורים הנהדרים של יעל גזית שמעטרים את כל העמודים ומתארים את כל מגוון הציפורים שמוזכרים בספר.
ממש מגדיר לציפורי מזרח אנגליה.
ספר חובה, חובה לאוהבי הטבע, חובה לאוהבי הספרות היפה, חובה לכל מי שרוצה לקרוא ספר אחר ומחפש ספר שישנה משהו בנקודת מבטו על העולם.
מומלץ בחום רב.