צווייג היה סופר גדול, לא בטוח שצריך לחזור על כך כל פעם מחדש אבל אני חוזר על כך לאלה שנתקלים בו לראשונה (אני בספק אם יש כאלו)
הוצאת תשע נשמות מוציאה את הנובלות שלו ואני מאוד אוהב את הנובלות שלו כי הן מדויקות מאוד, הן נוקבות מאוד וחודרות לנפש.
זה לא מקרי כי צווייג יודע בכתיבתו לחדור לנפש הקורא, לערער את תפיסת עולמו ולגרום לו לחשוב מחדש על מה שהכיר והבין עד כה על העולם, על אהבה, על רגשות, על מוסר ועוד.
משום מה הנובלה הזו זרקה אותי לשיר מרתה של טום ווייטס, איש זקן מתקשר לאישה זקנה ונזכר בימים שהכירו ואהבו לפני 40 שנה ובוכה יחד איתה בטלפון על הפספוס של אותה אהבה ולמרות שכל אחד מהם המשיך בחייו הוא לא שכח את אותם רגעים ואת אותן הרגשות שעדיין קיימות בתוכו.
גם כאן הספר מדבר על אהבה שהוחמצה, על נסיבות הגורל שגרמו להחמצה הזו, על הניסיון אולי לכפר עליה.
הם נפגשו לראשונה כשהוא היה צעיר והיא מבוגרת יותר, היא זוגתו של הבוס שלו והם התאהבו, אהבה לא ריאלית אבל מלאת תשוקה ותקווה.
אותה אהבה נקטעה כשהבחור נאלץ לנסוע למשך שנתיים למקום אחר וממשיך בחייו וכך גם היא.
לאחר תשע שנים הם נפגשים שוב, לאחר מלחמה, לאחר שנים רבות, לאחר שכל אחד מהם המשיך בחייו ועבר את מה שעבר, והשיג את מה שהשיג, הוא כבר לא עני וגם מבוגר יותר.
האם אפשר לתקן ולשקם? האם אפשר לחדש את התשוקה? האם הפערים הצטמצמו, לאן זה יקח אותם?
הנובלה הקצרה הזו אך הנוקבת מעלה שאלות רבות על אהבה ועל משמעותה, האם האהבה חזקה מהמכשולים?
האם לעבר יש משמעות בהווה ועוד.
צווייג כהרגלו בנובלה מדויקת וחודרת.
ספר נהדר בעיני.