אני אוהב את ספריו של וולבק, אני אוהב את ההעזה שלו, את החתרנות שלו, את ההליכה נגד הזרם בכתיבתו וגם את החוש הנבואי שלו.
החלקיקים האלמנטריים וגם כניעה הם שני ספרים שגרמו לי למחשבות רבות.
וולבק הוא סופר חברתי בעיני שלא פוחד לשחוט פרות קדושות ולומר את דעתו על נושאים מעוררי מחלוקת שקשורים באופן ישיר לצרפת מולדתו ולאירופה וגם לתהליכים בעולם כולו.
הישירות והבוטות שלו בכתיבה פרוזאית פחות בולטת בשירה שלו וכמה שאני אוהב את הרומנים שלו בעיני אהבת יותר את ספר השירה שלו שאותו אני סוקר כרגע.
בספר השירה חוש המאבק נוגע וולבק באותם נושאים שהעסיקו אותו כסופר.
העירוניות והתעשייה, הפועל והאדם הפשוט, מיניות ומחזוריות החיים, החיבור בין הטבע לאורבניות, כל הנושאים האלו ועוד וולבק עוסק בהם.
אני מתאר לעצמי שקשה מאוד לתרגם שירה אבל ככל הנראה המתרגמים עשו כאן עבודה טובה.
וולבק מלנכולי מאוד, ממורמר, מראה לנו את הצדדים האפלים שבמין האנושי, החייתיים, טוען שצריך לקום ולהאבק נגד כל מה שרע ומדכא בחברה האנושית.

"בין שדות המרעה ויערות האשור
בין הבנינים ושלטי הפרסומת
אנו חווים רגע טהור של אמת:
העולם ישנו וכפי שהוא נראה בברור.

גופם של בני האדם פריק
הגוף המאוחה לא נועד לשרידה
לבדם בתאיהם האטומים בקפידה
הם ממתינים למעוף, לקריאת הריק."

הוא כותב מתוך התחבורה הציבורית, שם הוא צופה באנשים, שם עולות לו המחשבות על חרות, על מחזוריות, על האנושות.

"במטרו הכמעט מיותם
אנשים חצי מוגזים
אני משתעשע במשחק מטומטם
עם סיכונים גנוזים

לפתע מכות בי מחשבות
על חירות צרופה
אני חולף על פני התחנות השלוות
בלי לחשוב על החלפה

במונפראנס אני מתעורר
ליד מועדון סאונה,
העולם למקומו חוזר;
אני חש עצבות משונה."

המסע של הקורא בספר השירה של וולבק מזכיר הרבה מהטקסטים שהוא כותב בספריו.
המלנכוליות הזו היא חלק מאישיותו של וולבק וזה אחד הדברים שהופכים אותו לכותב כה מוכשר בין אם פרוזה או בין אם בשירה.
ספר שירה מרתק ומומלץ.