בצעירותי בקיבוץ הצטרפתי לחוג צפרות, התחמשתי במשקפת, מגדיר ציפורים והמון אנרגיה טובה.
יצאנו לשדות, לשמורת החולה, צפינו בציפורים, בנדידה שלהם, בציפורי השיר, למדנו לזהות עופות דורסים לפי צורת הכנפיים והזנב כשהם דואים באויר, למדנו לזהות ציפורי שיר לפי צורת המקור, צבעם וגודלם ובעיקר למדנו להקשיב.
אמנות ההקשבה והיכולת שלך להיות דרוך כל הזמן, שקט, מוכן לכל דבר ולכל אירוע, לחכות לרגע הנכון שבו השלך אולי יצלול לכיוון המים ויתפוס דג ואתה תהיה שם, או שעיט השמש ירחף ממש מעליך, או לראות את השלדג ברגע הצלילה ועוד ועוד.
מי שלא היה חלק מאירוע כזה לא יכול להבין כמה זה מרגש.
אמנות ההקשבה לטבע מכריחה אותך להיות חלק מהטבע, להרגיש אותו, להתמזג איתו.
נדירים הספרים שאתה לוקח אתך לדרך ונדירים עוד יותר הספרים שמשנים אותך, שגורמים לך לחשוב שוב על כל מה שהכרת.
אני בספק גדול אם כל אדם שקרא את הספר הנפלא הזה של בייקר לא התבונן על הטבע אחרת לאחר קריאתו.
בייקר בכתיבתו המהפנטת מכריח אותך ומלמד אותך להיות קשוב יותר לטבע, לזהות דברים שלא שמת לב אליהם קודם.
ומה שמדהים יותר מכל בספר זה זו האותנטיות.
כל יום במשך כמה שנים יוצא בייקר אל השטחים הפתוחים שליד ביתו באנגליה, ברגל או באופניים ומחפש אחר בז, עוקב אחריו ומתעד אותו.
למעשה הספר מתנהל כיומן, יומן שבו בייקר מתעד כל דבר שהוא רואה או חש בדרך, כל אירוע שקשור לציפורים שמקיפים אותו, הטבע שמקיף אותו והבז שמרחף כל הזמן בגופו או ברוחו ומחשבתו של בייקר.
למעשה הספר לכאורה מתחיל בתיאור יבש של הבז ואורחות חייו.
תיאור ענייני של צפר שיוצא לפגוש את מושא המחקר שלו.
מכאן הספר מתחיל להתפתח ליומן אישי מרתק ומסעיר של המפגש בין האדם לטבע.
אבל בייקר ואני לא יודע אם הוא התכוון לכך או לא יצר שפה מרתקת של התבוננות בטבע.
שפה שמחברת בין התיעודי לפיוטי.
תיאוריו את הבז במרדף אחר הציד שלו ובדרך שבה הוא מתבונן בטבע היא נפלאה.
זה כביכול יומן שגרתי אבל הוא ממש לא.
הוא מסעיר ומרתק, הוא מותח ומפעים.
נדמה כאילו אנחנו חיים את העולם שבו בייקר מטייל, נמצאים איתו בשדות, חיים את הטבע איתו ביחד.
לפעמים בייקר מגיע לדיוק בתיאור שזה פשוט מדהים.
הכתיבה כל כך ציורית.
מעבר לכך אפשר כל כך ללמוד על הטבע וחיי הטבע הנהדרים והססגוניים באיזור האגמים של אנגליה
כמות הציפורים הרבות וחיות הבר היא מדהימה.
בייקר חי את הטבע וחי את מושא מחקרו, הוא טועם מהציד של הבז והוא מחובר אליו כאילו הבז הוא חלק ממנו.
העיסוק המתמיד בספר זה בין החיים למוות לא מרפה מהמחבר וגם לא מרפה מהקורא.
הבז ציד וטרפו מרחף כל הזמן מסביבו, אנחנו חשים את הפחד של הציפורים מפני הטורף האכזרי והיפה כל כך, חשים את האוירה יחד עם המחבר.
הספר הזה פועל כמעט על כל החושים, החיבור עם הבז והמחבר מגיע בסוף הספר לרגע דרמטי במיוחד שהופך את הספר הזה ליצירה בלתי נשכחת.
זהו ללא ספק הספר הכי יפה שקראתי בשנים האחרונות.
לא בהכרח הכי טוב אבל בהחלט הכי יפה.
מה שמוסיף ליופי של הספר זה התרגום הנפלא של עודד וולקשטיין שהיטיב לדייק גם בשמות הציפורים והצליח לחבר את הקורא בעברית לשפה הפיוטית הנפלאה של בייקר.
תוסיפו לכך את העימוד המעניין של הטקסט בספר שמשאיר מקום לאיורים הנהדרים של יעל גזית שמעטרים את כל העמודים ומתארים את כל מגוון הציפורים שמוזכרים בספר.
ממש מגדיר לציפורי מזרח אנגליה.
ספר חובה, חובה לאוהבי הטבע, חובה לאוהבי הספרות היפה, חובה לכל מי שרוצה לקרוא ספר אחר ומחפש ספר שישנה משהו בנקודת מבטו על העולם.
מומלץ בחום רב.