הקיבוץ ואני בטיפול / צביקה סלע

הקיבוץ ואני בטיפול / צביקה סלע
הוצאת סטימצקי
164 עמודים
גדלתי כילד חוץ בקיבוץ בדיוק בתקופת שבה החליטו בקיבוצי להפסיק עם הלינה המשותפת.
עם זאת הספקתי לחוות אותה שנה שנתיים בשני קיבוצים שונים.
אם אני אסתכל על החיים בקיבוץ בפרספקטיבה לאחור אני יכול לומר שהמעלות לפחות עבורי עלו על החסרונות אבל אי אפשר להתעלם שהקיבוץ גרם להרבה מאוד אנשים לטראומות ילדות ולדברים שקשה להתעלם או לשכוח.
החיים בבועה סגורה, הקולקטיביזם והתחושה שאין לך בעצם פרטיות, ההיררכיות, הסתרות סודות והתעלמות מפשעים ואלימות בתוך הקיבוץ כדי שדברים לא יצאו החוצה וכמובן הלינה המשותפת.
כבר סקרתי כאן לא מעט סיפרים של יוצאי קיבוץ שמספרים על חוויות ילדות בלתי נשכחות וטראומתיות.
בספר הזה הקיבוץ או האנשים שבו מונחים של שולחן המטפל שבו מסופרים חוויות מהקיבוץ, חוויות שברובם טראומתיות ולא פשוטות.
הלינה המשותפת, המקלחות המשותפות, סיפורים מחדר האוכל וסיפורים מטקסי ההתבגרות של בני הנוער בקיבוץ, ההיררכיה בישיבות הקיבוץ ועוד.
אבל אני חייב גם לסנגר על הקיבוץ, לא הכל טראומתי ולא הכל היה כל כך נורא.
בקיבוץ יש הרבה חמלה, אנשים טובים, רגישות אני חוויתי את הקיבוץ כמקום שהגן עלי ונתן לי בית חם.
רוב הסיפורים בספר זה מעניינים אבל חלקם לא כתובים טוב ולי קצת הפריעו פערי הרמות ועדיין זהו ספר שכדאי לקרוא.
אני חושב שחברי קיבוץ או אנשים שגדלו בקיבוץ בילדותם יהנהנו לא מעט תוך כדי קריאת ספר זה כי החוויות ברוב הקיבוצים מאוד דומות.
ספר מעניין ומעלה נשכחות לטוב ולרע.

 file_0

דממת הספק / צביה גולן

דממת הספק / צביה גולן
הוצאת קוראים
223 עמודים

חיבור בין סיפורי שואה לבין יומנים הם לא חדש אבל הם תמיד נוגעים ללב ותמיד מרגשים.
אני אוהב ספרות כזו כי יש בה משהו תמיד עוצמתי ומיוחד גם אם חלק מהסיפורים דומים וכבר שמענו את רובם בגרסאות כאלו ואחרות.
זה ספרה הראשון של צביה גולן שאני קורא ואני אוהב את כתיבתה, יש בו משהו מאוד חזק ומצד שני כתיבה זורמת ונוחה וספר שמאוד קל להתחבר אליו.
אווה רייך אישה ניצולת שואה כותבת לקראת סוף חייה יומן מבלי שאף אחד ידע עליו גם לא ילדיה ומשפחתה הקרובה, לאחר מותה היא מבקשת להעביר את היומן לאדם בשם אבנר בוק שאחראי על בית העלמין בקיבוץ משמר העלייה, היא מבקשת מאבנר שלאחר קריאת היומן אף יספיד אותה.
אבנר המופתע שלא הכיר את האישה יושב לקרוא את היומן וככל שהוא קורא יותר הוא מרגיש צמרמורת וחיבור לסיפור של אווה, סיפור הישרדותה בשואה וכל התלאות בדרך.
אבנר נזרק אחורה לילדותו והקווים לאט לאט מתחברים עד לסוף המפתיע.
אין ולו קצה רמז לקשר בין אבנר לאווה והקורא נשאר מתוח.
אני יכול לומר שהספר הזה נגע בי, הוא מרגש וכתוב היטב והחיבור בין תחושותיו של אבנר לסיפורה של אווה חזק ומיוחד.
מצד אחד זה ספר שכתוב בצורה זורמת ומעניין ומצד שני ישנם חלקים שבכל זאת עצרתי ונשמתי קצת וניסיתי להתחבר לטקסט ממקום יותר אישי.
ספר טוב ומעניין ואני ממליץ עליו בחום.

 Demama