מפלצת הזיכרון / ישי שריד
הוצאת עם עובד
136 עמודים
ישי שריד עוסק בנושאים פוליטיים רגישים דרך פרוזה, דרך הכתיבה שלו.
מה שאני אוהב בכתיבתו של שריד זה שהוא נוגע בנקודות קשות ורגישות בחברה הישראלית והפעם הוא בחר את השואה כנושאה לעסוק בו, אבל זה לא רק השואה כנושא אלא תהליכים חברתיים שקורים בימינו שמראים שאולי השואה לא היתה שיעור מספיק חשוב.
הסטוריון צעיר כותב ליו"ר יד ושם מכתב שבו הוא מספר על המאבק במה שהוא מכנה מפלצת הזכרון, הוא מספר במכתבו איך הוא התחיל לעבוד כחוקר נושא השואה.
לאחר שסיים את הדוקטורט שלו הוא התחיל להדריך ישראלים ובני נוער במחנות ההשמדה.
הזוועות חודרות אליו וזה הופך להיות חלק בלתי נפרד מחייו, הוא שומע קולות וחווה חוויות רגשיות קשות שפוגעות גם בחייו האישיים כאשר הוא מוצא עצמו מאיים על ילד בגן של בנו בגלל אלימות כלפי בנו מצד הילד.
החוקר שצעיר שם לב לתהליכים קשים בחברה שלנו של אדישות כלפי חלשים, של חוסר אכפתיות, האשמות וגזענות כלפי צדדים בחברה ואמירה אחת של נער אחד שאמר שאנחנו צריכים להיות קצת נאצים כי רק ככה נשרוד. בעולם אין מקום לרחמים, אין מקום לחלשים.
האם בני הנוער שעטופים כל כך יפה בדגלי ישראל ובוכים במחנות אבל כשהם חוזרים למלון הם משתכרים ומתנהגים בחייתיות ומדברים בגזענות ושנאת האחר, האם הם למדו משהו?
שריד נוגע בעצבים החלשים בחברה הישראלית ושוחט פרות קדושות כדי להעביר מסרים חשובים בעיניו.
הפרוזה שלו קצת יבשה לפעמים אבל חודרת, קודרת ומעוררת מחשבה.
קשה שלא לצאת אחרי ספריו בתחושה קודרת ומדכאת לגבי העתיד שלנו.
כך יצאתי אחרי קריאת "השלישי" וכך אני יוצא מקריאת ספר זה.
ספר מעניין וחודר.
מומלץ לקרוא.
הספרים ואני 