דממת הספק / צביה גולן
הוצאת קוראים
223 עמודים

חיבור בין סיפורי שואה לבין יומנים הם לא חדש אבל הם תמיד נוגעים ללב ותמיד מרגשים.
אני אוהב ספרות כזו כי יש בה משהו תמיד עוצמתי ומיוחד גם אם חלק מהסיפורים דומים וכבר שמענו את רובם בגרסאות כאלו ואחרות.
זה ספרה הראשון של צביה גולן שאני קורא ואני אוהב את כתיבתה, יש בו משהו מאוד חזק ומצד שני כתיבה זורמת ונוחה וספר שמאוד קל להתחבר אליו.
אווה רייך אישה ניצולת שואה כותבת לקראת סוף חייה יומן מבלי שאף אחד ידע עליו גם לא ילדיה ומשפחתה הקרובה, לאחר מותה היא מבקשת להעביר את היומן לאדם בשם אבנר בוק שאחראי על בית העלמין בקיבוץ משמר העלייה, היא מבקשת מאבנר שלאחר קריאת היומן אף יספיד אותה.
אבנר המופתע שלא הכיר את האישה יושב לקרוא את היומן וככל שהוא קורא יותר הוא מרגיש צמרמורת וחיבור לסיפור של אווה, סיפור הישרדותה בשואה וכל התלאות בדרך.
אבנר נזרק אחורה לילדותו והקווים לאט לאט מתחברים עד לסוף המפתיע.
אין ולו קצה רמז לקשר בין אבנר לאווה והקורא נשאר מתוח.
אני יכול לומר שהספר הזה נגע בי, הוא מרגש וכתוב היטב והחיבור בין תחושותיו של אבנר לסיפורה של אווה חזק ומיוחד.
מצד אחד זה ספר שכתוב בצורה זורמת ומעניין ומצד שני ישנם חלקים שבכל זאת עצרתי ונשמתי קצת וניסיתי להתחבר לטקסט ממקום יותר אישי.
ספר טוב ומעניין ואני ממליץ עליו בחום.